פסק-דין בתיק ת"א 3229-09

מבוא

1.                  התובעת, ילידת 1.1.52, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.1.08. הנתבעות, מפעילת האוטובוס ומבטחתה, חולקות על חבותן לשאת בנזקי התובעת, בטענה שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהתאונה, ככל שאירעה, הינה  תאונת דרכים.

2.                  כמו כן חלוקים הצדדים באשר להערכת הנזק. לטענת הנתבעות, גם אם קיימת אחריות, "נבלעים" הנזקים, לאור הניכויים שיש לנכות מסכומי הפיצוי, ועל כן יש לדחות את התביעה.

האחריות

3.                  טענת הנתבעות ביחס לאחריות נסבה על עצם אירוע התאונה, ולחילופין על סיווגה כתאונת דרכים.

4.                  לטענת הנתבעת, עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, ועל כן יש להיזהר בה, היא אף טעונה סיוע.

5.                  בתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת את נסיבות התאונה כדלקמן: "התאונה אירעה לאחר שעליתי לאוטובוס, הצגתי לנהג את כרטיס הנסיעה והתחלתי להתקדם ולחפש מקום ישיבה. עוד לפני שהספקתי להתיישב התחיל האוטובוס לנסוע. על רצפת הרכב היו מים רבים, ואז לפתע בלם נהג האוטובוס את הרכב ונפלתי". התובעת הוסיפה ופירטה בתצהירה שלמקום התאונה הוזעק אמבולנס אשר פינה אותה לבית החולים הדסה הר הצופים. לזירת התאונה הגיעה גם ניידת משטרה.

6.                  במהלך חקירתה הנגדית הוסיפה התובעת כי בתוך שניות היא עפה מהנהג ועד אמצע האוטובוס. כאשר התעוררה צרחה "הרגל הרגל", שפכו עליה בקבוק מים למרות הגשם והקור, ואז הגיע למקום אמבולנס והיא פונתה לבית החולים.

7.                  לשם תמיכה בגרסתה הגישה התובעת את דוח מד"א מיום התאונה, שבו נרשם כי "החליקה באוטובוס ונחבלה בקרסול ימין...". כן צירפה את דוח סיכום המחלה מבית החולים הדסה הר הצופים שבו נרשם "ביום קבלתה נפלה באוטובוס".

8.                  אף שהתובעת לא הביאה לעדות מטעמה עדים לאירוע, לא מצאתי שיש להטיל ספק בכך שהתאונה אירעה במהלך נסיעתה של התובעת באוטובוס. עדותה של התובעת הייתה אמינה, היא נתמכה באישורי מד"א ובית החולים. אין למעשה מחלוקת על כך שהתובעת פונתה מזירת התאונה על ידי מד"א, או על כך שאירעה תאונה באוטובוס.

9.                  דומה שהמחלוקת המרכזית הינה האם יש לסווג את התאונה כתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק הפיצויים").

10.              בעניין זה טענו הנתבעות שלא ברור מעדותה של התובעת מה היו נסיבות התאונה, האם נפלה לאחר שהאוטובוס החל בנסיעה, ובשל בלימה, כפי שתואר בתצהירה, או ללא קשר לנסיעה, בגלל מים שהיו על רצפת האוטובוס, כפי שעלה מחקירתה הנגדית. נטען שבחקירתה הנגדית כלל לא הזכירה התובעת שהאוטובוס היה בנסיעה, או שהייתה בלימה פתאומית שגרמה לנפילתה. לטענת הנתבעות, אירעה התאונה לא במהלך נסיעה, ועל כן לא מדובר ב"שימוש" שהינו בגדר הסיכונים שמפניהם נועד חוק הפיצויים לבטח ולפצות.

11.              מבחינת נסיבות התאונה, התרשמתי מהעדות שהתאונה אירעה תוך שילוב בין כל הגורמים שהוזכרו בתצהיר ובחקירה הראשית, היינו, שהתובעת עלתה לאוטובוס שהגיע לתחנה, הציגה את הכרטיס, והחל ללכת באוטובוס כדי לחפש מקום. האוטובוס החל בנסיעה, לאחר שעלתה, אף בלם את נסיעתו. שילוב גורמים אלו, כמו גם המים שנקוו על רצפת האוטובוס, הביא להחלקתה של התובעת ולכך ש"עפה", כפי שתיארה, מתחילת האוטובוס עד לאמצעו.

12.              גם אם הייתי מוצאת לנכון להסיק שהתובעת החליקה באוטובוס בשל המים, מבלי שהאוטובוס החל בנסיעה, או מבלי שבלם, אינני סבורה שיש בכך כדי  להוציא את התאונה מגדרה של הגדרת תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, או להפוך את הרכב ל"זירה בלבד".

13.              שימוש "הנסיעה", מעצם טיבו, הוא תמיד למטרת תחבורה, ועל כן ככל שמתקיים שימוש של "נסיעה", מדובר בתאונת דרכים. שימוש ה"נסיעה" ברכב נבדל משימוש ה"תנועה" ברכב, ועל כן הוא חל לא רק בשעה שהרכב מצוי בתנועה, אלא גם בעצירות הנעשות במהלך הנסיעה, בין אם העצירות הן בשל רמזור או בשל אילוצי דרך אחרים, בין אם לשם הורדת נוסעים או העלאתם, (במיוחד ברכב המיועד להסעה).

14.              "תנועה" ללא "נסיעה" אף היא בגדר שימוש נוסף, כך למשל בהתדרדרות או בהתהפכות (ראו א' ריבלין תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, בעמ' 164).

15.              שימוש ה"נסיעה" באוטובוס מתחיל לפחות מהיציאה לראשונה לנסיעה בקו השירות, היינו, מתחנת האוטובוס הראשונה בקו. בענייננו, לא התרשמתי מהראיות שמדובר בתחנה הראשונה בקו, אלא בעצירה לשם העלאת נוסעים. האוטובוס היה מותנע, ולפיכך לא תיתכן לטעמי מחלוקת על כך שמדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה, גם אם לאחר העלאת הנוסעים בתחנה טרם החל האוטובוס בנסיעה.

16.              ראוי לציין שהנתבעות לא הביאו את נהג האוטובוס לעדות מטעמן, אף לא דוח או תרשומת המעידים על נסיבות התאונה, וניתן להניח שאילו היה הנהג מגיע לעדות, לא היה בעדותו לתמוך בטענה שהתאונה לא אירעה, או שהיא לא אירעה במהלך שימוש של נסיעה.

17.              לסיכום נקודה זו, מצאתי שיש לקבוע שהתאונה הינה בגדר תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, כיון שאירעה במהלך "נסיעה", שהיא "שימוש", למטרה תחבורתית, ולפיכך חבות הנתבעות בנזקיה של התובעת.